Jewish Lifecycles and Halacha
Chinuch Issues: Aveilus
(1תלמוד בבלי מסכת תענית דף יג עמוד ב
אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה. הא נערה - רשאה.
(1aרש"י מסכת תענית דף יג עמוד ב
אין הבוגרת - שהביאה שתי שערות, רשאה לנוול את עצמה, אלא מתקשטת כדי שיקפצו עליה, הא נערה, שאינה ראויה להינשא עדיין עד שתבגר - רשאה, דבת חיוב אבילות היא, וקטנה אינה חייבת ולא כלום.
(2רא"ש מסכת מועד קטן פרק ג סימן צו
כתב ר' מאיר ז"ל מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה וקודם שעברו ל' יום נעשה בן י"ג ויום אחד נראה לי דחייב להתאבל משהגדיל ז' ול' ואינו מונה מיום קבורה אלא משנעשה גדול והוי כמי ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל ומונה ז' ושלשים ואע"ג דהתם ימי הרגל נהי דאינם עולין למנין ז' עולים למנין ל' הכא ימים שעברו בקטנותו אין עולין אף למנין ל' דגבי רגל היינו טעמא דגזירת שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת שייכא נמי ברגל דאסור לספר ולכבס ברגל אבל בקטנותו לא שייכא אבילות כלל
(3שולחן ערוך יורה דעה סימן שצו סעיף ג
ב] קטן שמת אביו ואמו, ג (ב) ג] ואפילו הגדיל תוך שבעה, (ג) בטל ממנו (ד) כל דין אבלות ואינו חייב בו.
(4הט"ז בסי' ש"מ ס"ק ט"ו
בקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות
(5פתחי תשובה יורה דעה סימן שצו ס"ק ב
ואפילו הגדיל - עי' בט"ז שהאריך להביא ראיה לפסק הש"ע ועי' בשו"ת שיבת ציון סי' ס"א שכתב ע"ז לכאורה קשה דהא הט"ז לעיל סי' ש"מ ס"ק ט"ו פסק שקטן שהגיע לחינוך צריך לנהוג כל דיני אבילות ונראה דעכ"פ יש נפקותא דמטעם חינוך ליכא אלא כשיש להקטן אב שחייב לחנכו במצות אבל היכא דליכא אב ליתא לחינוך כלל כמ"ש המג"א בסי' שמ"ג סק"א ובסי' תרי"ו סק"ב. עוד יש נפקותא אם הקטן הולך לבית הספר ללמוד תורה והגדיל תוך שבעה דג"כ לא שייך חינוך דמתוך זה אתה מבטלו מת"ת בזה שייך פסק זה דבטל ממנו כל דין אבילות אבל קטן שהוא עוסק באומנות ואינו עוסק בתורה ויש לו אב נוהג אבילות משום חינוך. והנה כל זה בקטן בן זכר אבל בקטנה כתב המג"א בסי' שמ"ג דאין האב מחויב לחנך בתו ואני ראיתי בתוס' ישנים במסכת יומא דף פ"ב דהאב חייב לחנך בתו עכ"ד ע"ש. ועי' בתשובת יד אליהו סי' צ"ג:
(6שו"ת אגרות משה יורה דעה ח"א סימן רכד
ומסתבר לע"ד שגם אם איכא חיוב חינוך באבלות וקריעה, תליא בזה דאם נימא שהחינוך להתרגל הוא רק טעם למה שחייבו אבל עצם החיוב הוא שהקטן יקיים המצוה כמו הגדול, אין טעם לחלק שבאבלות וקריעה לא יתחייב דאף אם הטעם לחייבו להרגילו ליכא במצוה זו משום דהוא רק מצוה הבאה ע"י מקרה ואפשר שלא יבא לו כלל מ"מ אין לחלק כיון דחייבוהו לקיום מצות כגדול. ואף לטעם הבית הלל משום שאין לחייבו בתשובה שאינו בר עונשין או לטעם כתר"ה שאין לו דעת להצטער נמי יש לחייב, דל"ד להא דקטן סומא שיתפתח דבחגיגה דפטור דהכא ליכא מציאות בגדול לפטור וכיון שחייבוהו בקיום מצות כגדול גם אלו יש להיות בכלל. ואם נימא דעצם החיוב הוא ההתרגלות ולא קיום מצוה אין לחייבו באבלות וקריעה דלטעם זה אין כל המצות בכלל תקנה אחת שיקיים גם הקטן כגדול מאחר שאין ענין חיובו כחיוב הגדול אלא הוא על ההתרגלות דכל מצוה ולכן הוא רק בדבר שיש ענין התרגלות ולא באבלות וקריעה שליכא ענין התרגלות משום שהן מצות הבאות ע"י מקרה שאפשר שלא יבואו כלל. וגם שייך טעם הבית הלל וטעם כתר"ה משום דאם ההתרגלות הוא החיוב לא הוו כל המצות בכלל תקנה אחת מאחר דאינו על הקיום אלא הוא תקנה בכל מצוה ביחוד שצריך להרגילו ולכן כיון שיש חלוק במצוה זו, דההתרגלות לא יהיה לאופן שחייב הגדול דהוא לתשובה או להרגשת הצער לא חייבוהו.
(7הות מיימוניות הלכות אבל פרק ה
מ] גרסינן בירושלמי אבל שונה במקום שאינו רגיל שאין זה שמחה ומכאן כתב רבינו אבי"ה סעד למה שנהגו רבותינו לעסוק בהלכות אבלות וכן מהא דפרק בתרא דתענית כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב ואמרינן התם דקורא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה מפני דלית בהו שמחה ואבל שיש לו בנים קטנים אין לבטלם מלימודם שהרי אין אבילות לקטן כדאיתא בואלו מגלחין מורי רבינו שי' ע"כ:
(8מגן אברהם סימן תקנא ס"ק לח
לח לספר לקטנים - דקטנים נמי שייך בו חינוך אי משום אבילו' אי משום עגמת נפש (ת"ה סי' קנ"ב) וצ"ע דבי"ד סי' שפ"ד פסק דאין אבילות לקטן ונ"ל דבאבילות דרבים מחמירי' טפי:
(9שו"ת אגרות משה יורה דעה ח"א סימן רכד
ולהטעם שכתב הנחל אשכול שבמצות הבאות ע"י מקרה לא חייבו בחינוך ודאי באבלות דת"ב ודיני בין המצרים שהוא דבר קבוע משנה לשנה עד ביאת הגואל שיהפוך השי"ת לששון ולשמחה יש לחייב לחנך התינוקות אף אם נימא דאבלות ישנה ודרבים קילא, משום דלא תלוי זה בחומרא וקולא אלא דדבר שהוא קבוע יש לחייב אף שהוא קיל ודבר שאינו קבוע לא חייבו אף שהוא חמור. ואף לטעם הבית הלל הא אבלות ישנה הוא על החורבן דביה"מ שלא היה בימינו שגם אבלות הגדולים אינו על חטאיהם, ואף שכל שלא נבנה ביהמ"ק בימיו כאילו נחרב בימיו מ"מ לא בשביל זה חייבו האבלות והתענית אלא על החורבן ממש שלא היה בזמננו וא"כ שייך זה גם בקטנים, דאף שכתב הרמב"ם ברפ"ה דתעניות שהוא כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב נמי שייך זה גם בקטנים כמו שמחוייבים לחנכם בתענית יו"כ ובאמירת הוידוים שהוא לתשובה. ורק טעם כתר"ה אולי שייך גם באבלות דת"ב דאין יודע הקטן להצטער. אבל יותר מסתבר שהחיוב דת"ב ובין המצרים הוא העיקר לכבוד ביהמ"ק ועל מה שאיננו יכולים לקיים כל המצות התלויות במקדש שזה שייך אף לתינוקות שאין יודעין להצטער. ורק טעם הדגמ"ר משום שאין לבטלם מד"ת הוא שייך גם בכאן לענין ת"ב גופיה ולא לדיני בין המצרים ושבוע שחל ת"ב בתוכו. אבל משמע בסימן תקנ"ד שהדגמ"ר נמי היה סובר שאסורין גם התינוקות בלמוד חומש וגמרות אלא בדברים הרעים אי לאו דאין להם שמחה דהא כתב וכדעת הט"ז שהוא רק מצד שהתינוקות אין להם שמחה כתב דהאיסור הוא בשביל המלמד אבל לא משום שאינם מחוייבים באבלות.