Jewish Lifecycles and Halacha
Chinuch: Tefillah and Junior Congregation
(1תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כג עמוד ב
אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה, ובקרקעות - תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן.
גמרא. מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא +ויקרא כ"ב+ ונקדשתי בתוך בני ישראל - כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה
(2רמב"ם הלכות ברכות פרק א הלכה טו
כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן, התינוקות מלמדין אותן הברכות כתיקונן ואף על פי שהן מברכין לבטלה בשעת לימוד הרי זה מותר ואין עונין אחריהן אמן, והעונה אחריהן אמן לא יצא ידי חובתו.
(3תוספות מסכת פסחים דף פח עמוד א
שה לבית מ"מ - פי' משום דשה לבית לאו דאורייתא והכי אית ליה לר"ז גופיה בפרק אין בין המודר (נדרים דף לו.) ואם תאמר והיאך מאכיל פסח שלא למנויו נהי דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו לספות לו בידים אסור כדאמר בפ' חרש (יבמות דף קיד.) ואור"י דהתם ילפינן מלא תאכלום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות אבל כה"ג דאיכא חנוך מצוה שרי
(4שולחן ערוך אורח חיים סימן רטו סעיף ג
והא דאין עונין אמן אחר תינוק, דוקא [ד] בשעה (יג) שלומד הברכות לפני רבו, ה שמותר ללמד לתנוקות הברכות כתקנן ואע"פ שהם מברכין (יד) לבטלה בשעת הלימוד; אבל בשעה שהם מברכין (טו) לפטור את עצמן, כיון (טז) דבני חינוך הם עונים אחריהם אמן; וכן בשעה (יז) שאומרים ההפטרה בבית הכנסת.
(5שו"ת משיב דבר חלק א סימן מא
אשר העיר מעכ"ת במש"כ בבר"י דביו"ט שני יכול לחנך הקטן בלולב שאול משום שהוא מדרבנן ולספיקא לא חיישינן ברור שכוונתו שיכול לחנכו בברכה, ולא כמו בגדול דנוטלין ולא מברכין מטעם ספק משא"כ בקטן, ומה שהקשה מע"כ נ"י ד"ל לומר הטעם משום שהוא מדרבנן הא מבואר בסמ"ג דלא איכפת לן אי קטן מברך לבטלה אינו ענין לכאן דבאמת אסור ללמד לקטן לברך ברכה לבטלה אם לא בשעת לימודו משא"כ בחינוך מותר לחנכו לברך אך לא לבטלה:
אמנם בעיקר הדין של הבר"י איני מודה שאין מחנכין לקטן אלא במה שהיה עושה כן בהיותו גדול ואחר דשאול בהיותו גדול אינו מברך איך /אין/ לחנכו בהיותו קטן כדי שלא יהא עושה כן בהיותו גדול, ולא דמי למש"כ התוס' בפסחים (פ"ח א') לענין אכילת פסח שלא למנוייו דהתם הלא ממנין את הקטן כמו בהיותו גדול, אלא דלמ"ד שה לבית לאו דאורייתא לא מהני מנוייו ולזה שפיר כתבו התוס' דמשום חינוך מותר כדי שיעשה כן בהיותו גדול אבל אי לא אימנו את הקטן אסור להאכילו משום זה הטעם גופא שלא יתרגל לאכול גם בהיותו גדול בלא מנוי וכדאיתא בדפ"ט /בפסחים =דף פ"ט=/ א', אלא אי אמרת דלא אימנוהו מעיקרא כו' ולא אוקים בבניו קטנים אלא אפילו קטנים א"א להאכיל אלא באותו אופן שהיה אוכל בהיותו גדול:
(6רמב"ם הלכות ברכות פרק ה הלכה ז
נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן אבל מזמנין לעצמן, ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מפני הפריצות, אבל נשים מזמנות לעצמן או עבדים ה לעצמן ובלבד שלא יזמנו בשם, אנדרוגינוס מזמן למינו ואינו מזמן לא לנשים ולא לאנשים מפני שהוא ספק, והטומטום אינו מזמן.
(6aכסף משנה הלכות ברכות פרק ה הלכה ז
נשים ועבדים וכו'. משנה (ברכות דף מ"ה) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליה'. ומ"ש אבל מזמנין לעצמן וכו'. ברייתא שם בראש הפרק נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין ומפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים בנשים או בקטנים והטעם שלא הזכיר הברייתא וקטנים מזמנין לעצמן לפי שהקטנים אינן חייבים בשום מצוה אלא על אביהן מוטל לחנכן וכיון שהיא חברת קטנים אינם מצווים בזימון. ומ"ש ובלבד שלא יזמנו בשם מדאמרינן כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה גדולים ובני חורין כמו שנתבאר בפ"ח מהלכות תפלה:
(7שו"ת משפטי עוזיאל כרך ג - מילואים סימן ב
ולכן בביהכ"נ שכולם קטנים יש להורות שמותר להם להוציא ספר תורה ולקרות בו ז' עולים כסדר התפלה בביהכ"נ וכן להפטיר בנביא אחרי הקריאה, אלא שלא יברכו עליהם לפניהם ולאחריהם, דאע"ג שהמאירי כתב: שקטן מברך לפניה ולאחריה משום דיש לו שייכות בתלמוד תורה וגם אחרים מצווים ללמדו (עין ברכי יוסף או"ח סי' רפ"ב סעיף ז). וכן תנינא: שהנשים חייבות לשמוע קריאת ספר תורה כאנשים וכל שכן זכרים (מסכת סופרים פי"ח ב) מכל מקום ידי חובת קריאה אינם יוצאים אלא כשהיא נעשית כתקנת חכמים, וכל שאין עשרה גדולים ובני חורין לא תקון רבנן, הלכך אין לברך לפניהם ולאחריהם, דמשום ברכת התורה הרי יצאו בברכה שבברכות השחר ובאהבה רבה. ומשום חובת היום כל שאין עשרה גדולים אינם חייבים בה. הלכך אע"ג דקטנים שייכי בתלמוד תורה וכדכתב המאירי, היינו במקום שיש עשרה גדולים שחלה עליהם חובת קריאת היום. לפיכך גם הקטנים שביניהם שייכי במצות קריאה, אבל כשאין עשרה גדולים לא חלה עליה מצות קריאה, הלכך אע"ג דרשאים לקרוא כקורא בתורה אין להם לברך לפניה ולאחריה.
את זאת כתבתי להלכה בהניח שכל המתפללים הם קטנים, אבל למעשה לא נכון יהיה לעשות כך, שאם כן אנו מונעים מהם מצות קדושת ה'. ואדרבה אנו חייבים לחנכם במצוה זאת, שיותר ממה שאנו מקדשים שם קדוש ישראל בדברי קדיש וקדושה אנו מתקדשים בקדושתו זאת, ועוד שלא יבצר בצבור של קטנים זה שיהיו בהם גם גדולים שהגיעו לבר מצוה, ואלה חייבים בכל דברי קדושה, ועליהם נמצאים גם אחדים מהמורים ומדריכים שמפקחים עליהם בשעת התפלה, ולכן צריך ומחוייב לצרף אליהם מנין של עשרה גדולים, ובזה שפיר מוציאים ספר תורה וקוראים חובת היום בברכה לפניה ולאחריה.
(8שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ב סימן צח
ובדבר לעשות מנין לילדים שלא הגיעו למצות כדי לחנכם להתפלל בצבור ולקרא בתורה, הנה אם היו עושין מעצמן לכאורה לא היה לן לעכבן אף שהוא דבר איסור לגדולים כה"ג שליכא עשרה גדולים דאין אומרין דבר שבקדושה פחות מעשרה ויש כאן גם ברכות לבטלה בחזרת הש"צ וקה"ת, אבל כיון שיש בזה התרגלות לדבר מצוה אין לעכבן, כדאיתא בר"ה דף ל"ג אין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת שלתוס' בהגיע לחינוך אין מעכבין אבל אין מתעסקין ולרש"י אף מתעסקין. אבל הא סברי התוס' והרא"ש והר"ן שהוא דוקא בשבת שחל בו ר"ה שבעצם הוא מעשה מצוה, ואפילו להרמב"ם שסובר בפ"ב משופר ה"ז דהוא בשבת שאינה יו"ט של ר"ה שאין בזה שום מצוה נמי הא כתב משום שהתקיעה אינה אסורה אלא משום שבות. והרמב"ם עצמו סובר דמעכבין להגיע לחינוך אך אף לדידהו אם נימא כהרמב"ם עכ"פ הוא רק באיסור דרבנן אין מעכבין אף שהוא לחינוך. ודין זה דאין אומרין דבר שבקדושה פחות מעשרה מסתבר דאף שעצם אמירת קדושה וקדיש לא מצינו מדאורייתא אבל זה שאין אומרין בפחות מעשרה הוא מדאורייתא כדדריש מקרא. וכן איתא בתפארת שמואל על הרא"ש ברכות דף מ"ז ע"ז שכתב הרא"ש דאלים עשה דרבים דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל דהיינו עשה דמקדשין את השם בעשרה ברבים ואפילו הוי מלתא דרבנן כגון לשמוע קדושה וברכו שלא מצינו לו עיקר מן התורה, נראה פירושו שהעשה הוא שמקדשין שמו ברבים ולא ביחידי אבל הקידוש גופא הוא מדרבנן שהרי כל תפלה מדרבנן עיי"ש. וכוונת הרא"ש בזה דאם מה שצריך עשרה כשרוצין לקדש היה מדרבנן היה אסור לשחרר בשביל זה דנמצא דמתירין איסור השחרור בשביל איסור אחר ומאי אולמא האי איסור מהאי איסור ואדרבה איסור שחרור עדיף דהוא מדאורייתא, ואף שממילא ימנעו מלומר קדושה אין להתיר כיון שאין מפיס לנו מה להתיר, אבל כיון דאמירת קדושה שלא בעשרה הוא איסור דאורייתא אין שייך להתיר איסור זה דכיון שהוא מדאורייתא אין זה קידוש כלל שלא בעשרה נמצא שלא היה שייך לקיים מצות הקידוש כשלא ישחרר אלים עשה דרבים לעבור על השחרור אף שאינה מצוה חיובית. וממש"כ הרא"ש אח"ז דהוא לקרות פ' זכור שהוא מן התורה לא הוי ראיה דכיון דהיא מצות חיובית אף אם רק מדרבנן אסרו לקיימה שלא בעשרה אף שהוא לעקור עשה הרי נמצא עכ"פ שלא יקיימו חיובם ובהשחרור יקיימו ונמצא שהעשה דוחה שזה יכול כיון שלא האלימו איסור השחרור יותר מדינו, אבל בקדושה שאינה מצוה חיובית ולא באו באיסורם לעקור עשה אם עכ"פ חשובה מצות קדושה אף שהיא רשות לדחות איסור ידחה כשליכא עשרה, איסור דשלא בעשרה ולא איסור שחרור ונצטרך לומר שהאלימו איסור דשלא בעשרה נגד איסור שחרור שזה לא מסתבר, דאיסור לא נדחה מפני איסור וכ"ש שלא נדחה איסור דאורייתא מפני איסור דרבנן. ולכן צריך לומר שהוא מדאורייתא דלכן אינה קדושה כלל שלא בעשרה שממילא אף שחשוב מצות קדושה לדחות איסור לא שייך שידחה אלא שחרור. עכ"פ מהתפא"ש בבאור דברי הרא"ש ראיה שעשרה שצריך לקדושה הוא מה"ת. וכן הברכות שהם לבטלה הרי הרבה סוברין שהוא איסור דאורייתא, וא"כ יש גם לעכבן וכ"ש כיון שבעצמן לא יעשו המנין וצריך לסייען שזה ודאי אסור. ולכן צריך שיהיו עשרה בני מצוה והם יעברו לפני התיבה והקוראין בתורה אך יוכלו לקרא הקטנים שיקראו בעצמן רק פרשה שנקראו לה ורק אחר הג' כדאיתא במג"א סימן רפ"ב סק"ה אף שלא ידוע הטעם.