Jewish Lifecycles and Halacha

Chinuch: What about the community?

(1תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קיד עמוד א

ת"ש: +ויקרא כ"א+ אמור... ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים

(2תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קיג עמוד ב

רב יצחק בר ביסנא אירכסו ליה מפתחי דבי מדרשא ברשות הרבים בשבתא, אתא לקמיה דרבי פדת, אמר ליה: זיל  דבר טלי וטליא וליטיילו התם, דאי משכחי להו מייתי להו. אלמא קסבר: קטן אוכל נבלות - אין ב"ד מצווין להפרישו.

(3תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכא עמוד א

אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן. שמעת מינה: קטן אוכל נבלות - בית דין מצווין עליו להפרישו. - אמר רבי יוחנן: בקטן העושה לדעת אביו. דכוותה גבי נכרי - דקא עביד לדעתיה דישראל, מי שרי? - נכרי לדעתיה דנפשיה עביד.

(4תוספות מסכת שבת דף קכא עמוד א

שמע מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין עליו להפרישו - צ"ל דמוקי מתניתין כרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה או כר"ש וכשצריך לאותו כיבוי כגון לעשות פחמין דבאיסורא דרבנן מוכח בפרק חרש (יבמות קיד.) דאין ב"ד מצווין להפרישו ונראה דמיירי בקטן שלא הגיע לחינוך דבהגיע לחינוך כיון שחייב לחנכו כ"ש דצריך להפרישו שלא יעשה עבירה וכל הנהו דפריך ביבמות הוה מצי לשנויי כשהגיע לחינוך אלא דניחא ליה לאוקמי בכל ענין והא דבעי לאיתויי התם דאין ב"ד מצווין להפרישו מדקתני תינוק יונק והולך וקתני ובגדול אסור משמע דוקא גדול אבל קטן אפי' בהגיע לחינוך שרי התם ע"כ גדול לאו דוקא בר עונשין דהא במסקנא מפרש טעמא משום דסתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב והאי טעמא לא שייך אלא בבן שתים או שלש שנים.

(5חידושי הריטב"א מסכת יבמות דף קיד עמוד א

ומיהו שמעינן מהאי סוגיא דאפילו במופלא סמוך לאיש אמרו דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו וה"ה לאביו דהא מדמינן להו אהדדי בשמעתין, והרמב"ם ז"ל כתב שאם הגיע לחינוך חייב אביו להפרישו, והדין עם רבינו ז"ל דהיאך יחנכנו במצות עשה ויניחנו לאכול נבלות וטרפות, וכיון שכן יש לנו לומר דכל מאי דמייתי בגמ' בקטן גבי אביו מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך, ואפשר נמי דההיא דמסכת נדה לא קי"ל הכי למסקנא דפרישנא טעמא דמתני' משום דרב פנחס ולעולם קטן שהגיע לחינוך חייבין ב"ד מדרבנן להפרישו מנבלות ואיסורים וכן דעת מהרא"ה ז"ל הר"ם בשם רבו רבינו הגדול ז"ל.

(6שולחן ערוך אורח חיים סימן שמג סעיף א

קטן אוכל (א) נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו, (ב) אבל א אביו מצווה לגעור בו להפרישו (ג) (ב <א> מאיסור דאורייתא); ג ולהאכילו [ד] בידים, (ד) אסור (ה) אפילו דברים שאסורים * מדברי סופרים; וכן אסור (ו) להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות. הגה: וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך (ז) צריכים להפרישו (תוס' פרק כ"כ). (ח) וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד (ב"י), וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אע"פ שא"צ תשובה כשיגדל, <ב> מ"מ (ט) ד טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב).

(7משנה ברורה סימן שמג ס"ק ז

(ז) צריכים להפרישו - ס"ל דכיון דהגיע לחינוך מוטל על כל אדם להפרישו מאיסורא כמו על אביו והא דקי"ל דאין מצווין להפרישו בשלא הגיע לחינוך ועיין בח"א שדעתו דלענין איסורא דאורייתא יש להחמיר כדעה זו וע"כ אם העו"ג רוצה להאכיל לקטן ישראל שהגיע לחינוך דבר שאסור מדאורייתא מוטל גם על אחרים למחות בידו אבל בדבר שאיסורו מדרבנן אין מוטל רק על האב:

(8משנה ברורה סימן שמג ס"ק ד

(ד) אסור - לכל אדם ואפילו התינוק אינו בר הבנה כלל ודבר זה הוא אסור מן התורה וילפינן לה מדכתיב בשרצים לא תאכלום וקרא יתירא הוא וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכילום לקטנים וכן בדם כתיב כל נפש מכם לא תאכל דם וקבלו חז"ל דר"ל לא תאכיל לקטנים וכן בטומאת כהנים כתיב אמור ואמרת ואחז"ל אמור לגדולים שיאמרו לקטנים. והנה משלש מצות אלו אנו למדין לכל התורה כולה דכל איסורי תורה אסור להאכילם או לצוותם שיעברו. ולכן אסור ליתן לתינוק דבר מאכל של איסור אפילו לשחוק בו שמא יאכלנו דהוי כמאכילו בידים [מ"א]:

(9תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן סב

והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספו ליה בידים, יש לומר הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות, וכשיגדל יבקש לימודו

(10שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן פג

, מ"מ זה אינו עיקר, דלא דרשינן טעמיה דקרא

(11שו"ת אגרות משה יורה דעה ח"א סימן ו

וגם מסתבר לע"ד שקטנים וחרשים נחשבו לענין זה מצוים ועושין, מאחר דפטורם הוא רק משום שאינם בני דעת אבל ישנם בכלל קבלת מצות, דאל"כ אלא נימא שליכא קטן בכלל התחייבות המצות במה יתחייב אח"כ כשהגדיל דהא לא קבל אז אלא ודאי דהוא בכלל החיוב תיכף כשנולד דקבלת האבות היתה עליהם ועל זרעם, אך שאף שישנו בכלל חיוב המצות כיון שאינו בר דעת פטור לענין הקיום בפועל אף שיש עליו החיוב בעצם. וממילא כשמקיים הוא עכ"פ מהמצוים ועושים. וכן הוא בחרש ושוטה שאל"כ לא היו מתחייבים גם כשנתפקח ונשתפה. …ולכן צריך לומר דמצד זה שאנו אסורין להאכילו נבלות לא נחשב בר זביחה ורק שמזה ראיה שהוא בכלל קבלת חיובי התורה, דאם לא היה בכלל החיוב כלל לא מבעיא שלא היה שייך לאסור לנו להאכילו נבלות מדאורייתא אלא אף מדרבנן לא היה לן לאסור כיון דהוא מעשה היתר ורק מדין חינוך לבד היה שייך לאסור שזה לא היה אלא בהגיע לחינוך וגם לא בחרש ושוטה, אלא משמע מזה שהם בכלל החיוב רק שעכ"פ כיון שאינם בני דעת הם פטורים לענין הקיום בפועל אבל מעשה איסור בעצם הוי ולכן אסורים אנחנו מלהאכילם בידים.