Maggid: Telling My Story
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז 1)
הלכה ב
מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן.
הלכה ג
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים א השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו, אין לו בן אשתו שואלתו, אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה. +/השגת הראב"ד/ חוטפין מצה. א"א פירוש אחר ממהרין לאכול כדי שלא ישנו.+
הלכה ד
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח, כיצד מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר ע"ז, ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש +דברים כ"ו+ מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה, וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.
הלכה ה
כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור, פסח על שם שפסח המקום ב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר +שמות י"ב+ ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו', מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו, ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה.
הלכה ו
בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר +דברים ו'+ ואותנו הוציא משם וגו', ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה +דברים ה'+ וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית
רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ז 1A
הלכה א
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר +שמות י"ג+ זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר +שמות כ'+ זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.
רש"י פרשת בא 2)
(ג) זכור את היום הזה - למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום:
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנז 3)
והמצוה הקנ"ז היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו (הגש"פ) כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית' (ס"פ בא) והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ובא הפירוש (שם ומכיל') והגדת לבנך יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר מתחלת הלילה חייב אתה לספר. ולשון מכילתא [דרשב"י במדרש הגדול] מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו תלמוד לומר והגדת לבנך אע"פ שאינו שואלך אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כלומר שהוא צוה לזכרו כמו אמרו (עשה"ד ע' קנה) זכור את יום השבת לקדשו. וכבר ידעת לשון אמרם (הגש"פ) ואפילו כולנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה כלה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים (קטו ב - קיח א):
שולחן ערוך או"ח סימן תעב סעיף א 4)
יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום, (א) כדי לאכול מיד כשתחשך; ואף אם הוא (ב) בבית המדרש, יקום מפני (ג) שמצוה למהר ולאכול בשביל התינוקות שלא ישנו, (ד) אבל לא יאמר קידוש (ה) א עד שתחשך.
מגן אברהם סימן תעב ס"ק א 5)
ך - דכוס של קידוש הוא אחד מארבע כוסות וכולן צריכים להיות בלילה (ת"ה):
ט"ז אורח חיים סימן תעב ס"ק א 6)
(א) עד שתחשך. - דמצה דומיא דפסח דכתיב על מצות ומרורי' יאכלוהו והפסח אינו נאכל אלא בלילה והקידוש צריך שיהי' בשעת ראויה למצה. כתב מהר"ל מפראג בכל ע"ש וי"ט שמוסיף מחול על הקודש עכ"פ צריך שתהיה גמר הסעודה בליל' דכתיב תלתא היום וחדא בלילה מדאורייתא וכשמפסיק מאכילתו קודם חשיכ' לא יצא דאכיל' צריכ' דוקא בלילה משא"כ בערב פסח דגם הקידוש צריך שיהיה בלילה ונ"ל הטעם דמצות אכילת מצה היא בכלל הקידוש ובשבילה בא הקידוש
רמב"ן פרשת יתרו 7)
שהיא מצוה שנזכור תמיד בכל יום את השבת שלא נשכחהו ולא יתחלף לנו בשאר הימים,
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנה 8)
והוא אמרו יתעלה זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכר קדושה והגדלה.
9)ספר גינת אגוז להגר"צ שכטר עמ' כה
ומעתה י"ל דהיינו דוקא בקידוש שעניינו להעמיס קידוש ישראל ליום השבת הוא דבעינן להזכיר יצ"מ
בית הבחירה למאירי מסכת פסחים דף קיז עמוד ב 10)
קידוש של שבת אף הוא צריך שיזכיר בו יציאה מצרים ואין צריך לומר בקידוש של מועדות שענינם סובב על ענין יציאת מצרים אלא אף של שבת כן שהאמונה היוצאת לנו מענין יציאת מצרים והוא אמונת גמול ועונש ושנוי הטבעים וכן היוצאה מענין שבת והוא חדוש העולם הכל רומז אל ענינים נקשרים זה בזה ושאין מציאות להאמנת האחד מבלתי האחר כמו שהתבאר למבינים:
משנה ברורה סימן תעג ס"ק עא 11)
. כשיאמר ונאמר לפניו שירה צ"ל ונאמר בניקוד סגול ונאמר שהוא לשון עבר דקאי על גאולת מצרים [אחרונים]:
חידושי הגרי"ז סימן רי 12)
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר וכו' לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל וכו', ונאמר לפני שירה חדשה הללוי - ה וכו'. נראה בביאור הדברים עפ"י שיטת הגאונים (הובא בר"ן ר"פ ערבי פסחים) דיש ב' דיני הלל, דין הלל של קריאה והוא בי"ח ימים הקבועים, ודין הלל של שירה דאומרים כשנגאלו מצרה שאירע להם, ומהחילוקים שביניהם דהלל של שירה הוא רק על צרה שאירע לו, אבל על גאולה מצרה של חבירו ל"ש שיאמר שירה על זה, (וע"ע במש"כ בחידושי מרן רי"ז הלוי הל' חנוכה), והנה הלל זה שאנו אומרים בהגדה הוא מדין הלל של שירה ולא של קריאה, וזהו דאמר כאן חייב אדם לראות את עצמו וכו', דאם אין רואה את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים הרי ל"ש הלל של שירה, וזהו גם מה שממשיך כאן לפיכך אנחנו חייבים וכו', למי שעשה לאבותינו ולנו וכו', ונאמר לפניו שירה חדשה, והיינו אחר שיש חיוב לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, לכך יש עליו חיוב לומר הלל של שירה ואומרים הללוי - ה.